בשביל להבין את ההבדל בין אוברדרייב לדיסטורשן צריך להבין את כל ההבדל.
בעצם משנות השישים גיטריסטים גדולים כמו הנדריקס, פייג', קלפטון, ג'ף בק וריצ'י בלקמור היו מנגנים על מגברי מנורות כשהווליום היה פתוח עד הסוף. המגבר בצורה טבעית היה נכנס למצב רוויה (קליפ), ואז הצליל היה יוצא מעוות, ואת העיוות הזה אהבו הגיטריסטים, ובעקבותיהם רוב העולם.
זהו בעצם האוברדרייב הטבעי שאפיין את תקופת הזהב של הגיטריסטים ואפיין את התקופה ההיא.
מספר חברות קפצו על הסאונד הזה ויצרו הדמייה שלו בתוך קופסאות ואז נוצר הפאז והאוברדרייב.
דיסטורשן הוא בעצם "אוברדרייב על סטרואידים", כשבדרך אנחנו מציבים בוסט בכניסה ומגבירים את האות עוד יותר.
ישנם אפילו מגברים שיש להם מספר בוסטרים בתוך הפרה. בעצם הדבר דומה לכניסה ויציאה. בכניסה אנחנו מכניסים אות עם פס רחב ביותר (בגלל כמות הבוסטרים), וביציאה אנחנו משאירים פס קטן מאד ליציאה, ואז יש לחץ מאד גדול ביציאה.
רוב האוברדרייבים והדיסטורשנים הטובים הם בעצם שפורפרתיים, דבר שמחזיר אותנו לסאנד של תחילת האוברדרייב (ראה תחילת כתבה).
יגאל :)
בעצם משנות השישים גיטריסטים גדולים כמו הנדריקס, פייג', קלפטון, ג'ף בק וריצ'י בלקמור היו מנגנים על מגברי מנורות כשהווליום היה פתוח עד הסוף. המגבר בצורה טבעית היה נכנס למצב רוויה (קליפ), ואז הצליל היה יוצא מעוות, ואת העיוות הזה אהבו הגיטריסטים, ובעקבותיהם רוב העולם.
זהו בעצם האוברדרייב הטבעי שאפיין את תקופת הזהב של הגיטריסטים ואפיין את התקופה ההיא.
מספר חברות קפצו על הסאונד הזה ויצרו הדמייה שלו בתוך קופסאות ואז נוצר הפאז והאוברדרייב.
דיסטורשן הוא בעצם "אוברדרייב על סטרואידים", כשבדרך אנחנו מציבים בוסט בכניסה ומגבירים את האות עוד יותר.
ישנם אפילו מגברים שיש להם מספר בוסטרים בתוך הפרה. בעצם הדבר דומה לכניסה ויציאה. בכניסה אנחנו מכניסים אות עם פס רחב ביותר (בגלל כמות הבוסטרים), וביציאה אנחנו משאירים פס קטן מאד ליציאה, ואז יש לחץ מאד גדול ביציאה.
רוב האוברדרייבים והדיסטורשנים הטובים הם בעצם שפורפרתיים, דבר שמחזיר אותנו לסאנד של תחילת האוברדרייב (ראה תחילת כתבה).
יגאל :)
